מעיין פופלבסקי
"אבא, שומע?"
הכול התחיל כשאבא-אימא הכירו בקמפינג זבל.
מרוב תאגיד וחסויות אבא שכח בטעות את החנות פתוחה - ונכנס באימא.
כך, למעשה, הגעתי לעולם.
לאבא החד פעמי שלי היה מנוי בחירייה. בכל יום, לפנות בוקר, הוא היה מגיע עם פיליפה הפיליפינה שלנו, להשקיף מרחוק על החברים שלו מהתאגיד. החברים שלו מהתאגיד הם אלה שלא פוטרו כמו אבא. בכל בוקר הוא הסתכל עליהם והבין מי מהם התקבל לאחרונה לתאגיד ומי מהם קיבל חוזה לתפקיד חדש ומה השאיפות המקצועיות שלו ומי עדיין לא נשלח למיחזור כמו אבא. וכן, גם מי ידע להיות מעצמת מיתוג ואפילו קנה לעצמו מרצדס מפוארת. ולהבדיל, מי נסע על סוסיתא מגמגמת כמו אבא, שלא ידע למנף את החיים שלו ולכן קרה מה שקרה.
בעדות פסיכואנליטית פתוחה אבא יכול לשחזר את הזיכרון שלו ולספר שחלק ממשאיות הזבל, אלה שרק לפני רגע היו קולגות שלו, היום חתומות על חוזה בלעדי עם הפילהרמונית. כן כן, כשהזיכרון לא בוגד בו הוא יגיד שחלקן, לאות הזדהות עם אבא, צפצפו לו ביום האחרון בתפקיד את 'סימפוניה לה בוהם' שמתכתבת עם 'הסימפוניה למנויים בלבד', בלי "תודה על הסבלנות" אלא ישר-ישר, בלי עיכובים, בלי גינונים, בלי מניירות, מיד מעבירים אותו ל - "פילהרמונית שלום מדברת פומלה מצוות לה טרוויאטה, במה אוכל לעזור?" שזה הריגוש הכי גדול שאבא יכול היה לאחל לעצמו בחיים המבוזבזים שלו.
ואז, יום אחד, בעיצומה של תצפית בחירייה, פיליפה אמרה לאבא ש- 'אוי רגע-רגע יש לי לי עניין דחוף, חייבת ללכת רגע' ולא, זה ממש לא סובל דיחוי, היא חייבת ללכת.
ובתחקיר (שלא ערכנו) על אירוע הנטישה את אבא
(כי למי אכפת מאבא) עלינו על זה שכנראה מישהו הזמין אותה בדואר רשום עם ברקוד, סליחה על הביטוי, אם פיליפה תסלח לי.
כל זה למרות שהיא הבטיחה לאבא שהנה רגע, תיכף, היא חוזרת, אפילו ש - 'הנה, תספור עד שלוש ואני באה, הנה, אתה רואה? אפילו לא הספקת להשלים את הספירה והנה כבר הגעתי', אבל עד היום - שלוש שנים אחרי, אבא נשאר לחכות לה שם, ומי יודע מה עלה בגורלו, סליחה על הביטוי. לכן תמיד אימא אומרת שחשוב לשלם חשבונות בזמן, כי אין לדעת מתי המספרים של השטרות שלא נכנסו לחשבון של אבא ולא הגיעו לאימא הפכו להיות המספרים של החיים שלנו בלי אבא. פתאום אפשר בלעדיו. וזה לא רק אבא ששכח את הקוד. זאת המשפחה כולה. במשפחה שלנו הריצוף הגנטי נתן בנו את אותותיו, בלי המספר הנוסף של אבא. פתאום אפשר.
ובזמן הזה שאבא שם, סופר את הדקות והשעות והשנים, אז מישהו אחר שהוא לא אבא, אלא חבר של אבא - ניילון, נצמד לאמא ובא לבקר אותה יותר מדי, ובגלל כל מה שקרה כבר לא הלכתי ללמוד תסריטאות, כי זה כבר היה בבית.
ובדיוק אתמול ד"ר "זה לא באמת קרה" שאל אותי על זכרונות ילדות ופתאום שכחתי להגיד לו שלפעמים, בתקופה לפני שניילון נצמד לאמא ועבר לגור אצלנו, אמא הייתה מחכה לו עם סימני פיסוק מתחת לחצאית, אבל יותר מזה אני לא יכולה להגיד כי ישלחו אותי לפנימייה של ילדים עזובים למיחזור כמו אבא והשחפים שם בחירייה, ופיליפה שהוזמנה בדואר עם ברקוד.
אז בתקופה שניילון נצמד לאמא יותר מדי ודי, ניילון, כמה קרוב אתה רוצה אותה? היא אימא שלי, די, לך מכאן, אז אני זוכרת שהיו הפיגועים הכי גדולים. מה זה פיצוצים ברחובות ובאוטובוסים ובבתי קפה וטרמפיאדות, ואללה ירחמו. ואני זוכרת את התאורה והאפקטים. ומימדי ההרס. וזה הכול אמיתי, הכל אמיתי, ככה נראית אידיאולוגיה בתלת מימד, ולחשוב שכל זה נעשה באנטי-ציונות מוחלטת, אלוהים.
סיפרתי לד"ר "זה לא קרה" שבגלל אבא חשבתי לנסוע לרמאללה עם סלסלת עוגיות עבאדי ולזרוק על כוחות הביטחון. שיהיה להם טעים. מה, הם נותנים את החיים שלהם כדי להגן עלינו, לא? אז כדי שאף צד לא יתלונן על קיפוח, רציתי לזרוק עבאדי גם על אלה ממוזנח ירושלים. לאלה ממוזנח ירושלים הייתי אפילו זורקת גבינה בומגרית. כמו מוצר פג תוקף, כמו אבא.
וברגע של וידוי סיפרתי לניילון, בסוד, על החלום שלי הזה, עם הגבינה הבומגרית. בשקט בשקט הוא אסף אותי אליו וחיבק אותי ואמר שאני וואחד קפצונית ולפעמים צריך להבין עד הסוף את כל המשמעויות.
ואז, כשישבנו בסלון מול הטלוויזיה עם המהדורה המוקדמת והפנים המודאגות של כולם באולפן, והאנחות של יונית בין אייטם לאייטם, ניילון סיפר לי על... 'מפעלה-התנחלויות'. 'מפע-להתנחלויות', 'מ-פעלהת נחלויות'. ואז במהדורה אמרו "מפעל ההתנחלויות", ככה, ככה אמרו. ואני נבהלתי שהם גילו את הסוד שלי ושל ניילון. וניילון, כדי להרגיע אותי, אמר שניסע לשם עם אימא כשאני אהיה גדולה. למפעלה-התנ-חלויות, או משהו כזה. ושאלתי אותו מתי, מתי, מתי כבר ניסע, נו, ניילון, תגיד מתי, תנקוב תאריך, והוא אמר: "נלך לשם כשאת תוציאי רישיון על נגמ"ש". אני! נגמ"ש! ובעצם זה אומר שנוכל לבקר עם הנגמ"ש בכותל גם, או במוזנח ירושלים, בכל שבת שנייה. זה אם במקרה אבא יחזור וירצה משמורת משותפת. כי גם אם הוא יחזור אז הוא כבר לא יהיה אותו אבא.
אז בינתיים, איפשהו על הריצוף הגנטי, יש לי אבא שמחכה במקום לא נודע ומרים עיניים לשמיים ומתפלל שאולי אולי מישהו שומע אותו, מחוץ לקו הירוק או בתוכו, תלוי כמה מהר, אם בכלל, נ.צ. תפילה שלא נענתה הופכת לנ.צ. מענה מיידי, וכמה נציגי שימור לקוחות ומוקדנים צריך לעבור בדרך.
פומלה מצוות לה טראוויאטה כבר לא תהיה שם כדי לעזור לו, ופואמה מצוות טרום התנתקות לא תמהר לעזור, עכשיו הוא צריך לעשות את המלחמות שלו בעצמו. אז השאלה כמה זמן השאירו אותו על הקו עד ההתנתקות.
מאבא. את אבא. גם בתי החולים מדברים על זה שיגיע יום והם יצטרכו לבחור את מי להנשים. אבא בכלל לא ברשימה. מי יודע על קיומו?
כשניילון נצמד לאמא הוא לא ידע על הנ.צ. של אבא, לא שאל, לא התעניין. רק אמר לי: "מעכשיו אני אבא שלך". לא ידעתי למה הוא אמר שבהתנחלויות יש הרבה שיחות שכן נענות עד ההתנתקות וממנה, ושם אפילו גרים ספרי תורה שתפילתם כן נענתה, בהשגחה פרטית. שאלתי את ניילון אם זה מה שאין לאבא, הרי לאבא אין תפילה שנענתה והוא ענה שהספרים האלה, עכשיו נדבר על הספרים, הם בחרו, ממש בחרו, לחיות כאן בארץ ישראל, עם העם היושב בציון בואכה ארץ הקודש. והם ממש רוצים לדבר עברית. רוצים בעברית! מכל השפות בעולם, דווקא עברית. כמו שניילון רוצה להיות אבא שלי. ומכל הילדות והילדים שקיימים בעולם, אותי הוא רוצה שאני אקרא לו אבא. להיות אבא שלי. ככה עם הספרים, תדבר איתם אנגלית הם לא יענו לך. זה ממש כמו התפילה של אבא, לא עונה. וספרי התורה האלה בחרו במסירות אין קץ ליישב את הארץ, כנראה מטעמים שאנחנו החילוניים לא יכולים להבין. כי בנו אין נשמה, אנחנו שכחנו מה זה להיות יהודים. וכדי להוכיח הוא אמר שלספרים האלה יש שיגעון גדלות כמו נגיד ספרי הארי פוטר שבמשך שנים חיפש הוצאה לאור וכולם אמרו לו 'ילד, יש לך משקפיים עגולים, תבוא מחר' ו-'ילד, את מי אתה מעניין' אפילו שיש לו אבא, אבל הארי פוטר לא התייאש - שזה ממש דומה לעם היהודי שהיה בגלות ובימי המאורעות היו פוגרומים. אז נכון, "פוגרומים" זאת מילה גלותית מפעם, כי היום קוראים לזה פיגועים, ביגוע, ביגועים אפילו, ומי כמונו יודעים מה זה שהטרור משתולל ברחובות, הרי אף אחד מאיתנו לא נולד אתמול, אולי רק מת אתמול כמו שיונית אמרה כשהקריאה את השמות במבט נוקב. כולנו יודעים איך אנשים של לפני ביגוע עוד נראו במצלמות האבטחה שהם מסתכלים אחד על השני במבטים מבוהלים ואפילו שאלו אחד את השני מה השעה אם נגיד חמש או אחת עשרה או אם קו 11 עבר, אפילו שבכלל זה לא המסלול של קו 11, "אה, על איזה קו שאלתי? לא, התכוונתי לקו שבע", רק כדי לעשות קונץ-פטנט ולנסות לשמוע אם יש אות גרונית, אח'ת ע-עשרה, וואחד משהו, כדי לוודא שהם משלנו או אם יש מבטא ממוזנח ירושלים, סליחה על הביטוי עם הגבינה הבומגרית.
כן, בגלל התנהגויות של מבטא ממוזנח ירושלים שרוצים הגדרה עצמית ויום עצמאות בלסטיני ומי בכלל יעזור להם, מי יעזור להם בחיים שלהם שם שהם חיים בצפיפות ועוני, שם הכל כמו חירייה של אבא, אז בגלל זה הם קמים עלינו. הם לא צריכים את פיליפה, יש להם מברג פיליפס שעושה תחבולות ובגלל זה שם גם אין לימודי תסריטאות עלילתית, כי הכל דוקומנטרי. אין זמן להמצאות, רק עובדות בשטח. ובגלל זה אף ספר תורה לא נשאר עם עין יבשה. לפעמים רק עין עצלה כי מרוב הכרה בעצמאות של ההם ממוזנח ירושלים או אלה מחוץ לקו הירוק, יש תאורה ואפקטים ויש יונית לוי בשעות לא שגרתיות והקראת שמות עם נר זיכרון ואוי הוא היה צעיר, לא הספיק, אוי בדיוק מחר הוא היה צריך לחגוג יומולדת, אוי זה כבר שכול שני במשפחה הזאת, ופוליטיקאים מכבדים אותנו לא בעוגיות עבאדי אלא בנוכחותם באולפן פתוח וכל זה, כי בגלל כל זה לא נותנים לספרים לישון מרוב תפילות ובקשות לקריאת פרקים לרפואת ההיא ולרפואה ההוא, ולפעמים גם להם אין כוח ללילה לבן אחרי לילה לבן שהם שוב ושוב בכוננות תפילה, גם הם רוצים לישון את החיים שלהם כמו אבא, שלא תחשבו שאין להם רגשות..אולי תתפלאו לשמוע אבל גם יש להם געגוע, ממש געגוע, לכל יהודי או משהו כזה. לכן הם טוענים שאלוהים קנה כרטיס למציאות של כולנו, 24/7, כדי לעשות פיקוח מלמעלה, סליחה שוב על ההתבטאות הלא נאותה עם הכיפה.
ומה איתי? אם אני אהיה בפנימיה לילדים עזובים ויחליטו להעביר אותי לפנימייה לילדים עצובים כי לא כל עצוב הוא עזוב ולא כל עצוב הוא עזוב, אה, זה אותו דבר, התכוונתי ההיפך, אז מה ההיפך? כל עזוב הוא עצוב על דרך השלילה ואם אני אעשה עבירת תנועה או דיבור שלא הייתי צריכה להגיד אז מההנהלה, הפיקוח העליון, יחליטו להכניס אותי לטרנזיסטור וישגרו אותי בתוך קופסת שימורים ממוגנת ירי למוזנח ירושלים? ואני אקרא שמע ישראל אבל אפילו שאני יהודייה, שזאת כבר גזענות בפני עצמה, אף אחד לא ישמע אותי? כי תפילה שלא נענתה עוברת בקוד הגנטי? ויותר מהגזענות שאת זה עוד אפשר להבין כי אני בסך הכל די פריווילגית עם 2 אבא, אחד קיים אחד חסר, שזה של פריווילגיים. כל ילד היה רוצה. אז אבא חסר הוא כמו משוואה בנעלם אחד, וואחד משוואה, ופניתי ללשכת החומוס הלאומי שלנו שכולם מכירים אותו כשר הביטחון והוא הכריז נוהל "אין לה אבא" במהדורת החדשות של שמונה לפי שעון ישראל שיש לנהל משא ומתן על שת"פ או מבצע לחילוץ אבא, אם יש לי אבא עדיין. ידיד שלי מהחזית העממית אמר שהוא מאד מקורב לאיסמעיל הנייה מהחמאס ואפילו הוא בעצמו הודה שכל מתנחל בא עם אידיאולוגיה ורק על זה הוא צריך להיבדל לחיים ארוכים ויפים ומשמעותיים וממומשים כי הוא דואג לארץ ישראל השלמה ואפילו שיש ניגודי אינטרסים בין מתנחל לבין מתיישב, התנחלות היא התיישבות, ואולי זה 'מפעלה-התיישבויות', תלוי באיזה עיניים מצועפות מסתכלים על הסיפור ומעל הכל - כולנו רוצים שאבא יחזור. גם אלה וגם אלה. מהפנימייה ועד מוזנח. כולם. ואיסמעיל הנייה יודע את זה גם כן, כי עד כמה שידוע לי אני לא קוסמת שיכולה להעביר קורס בטראומה של עקירת יישובים וטרקטורים ועוד פעם בוכים או טראומה על אובדן קשר עם הקופסה השחורה של אבא שגם היא, להבדיל ממני, לא אחת שמהפנטת קרמבו למחייתה, רות עבור. וזה בניגוד לאחרים שלא יכולים להיות חתומים על הצהרה כזאת בקשר ופיקוד צפון כבר בדריכות ובכוננות וכבר צריך את זה בשלושה העתקים עם הערת נזיפה לרמטכ"ל. ובואו, בסוף, נזכור שממשלת ישראל מהשמאל עשתה את זה, זה תמיד השמאל. הכל באשמתו. וזאת למה, רק כי ירושלים מאוחדת? לפעמים צריך להבין את המשמעויות, ניילון תמיד אומר לי. אבל אבא... נ.צ. אבא, שומע? אבא, שומע? עבור. אבא, בא לי שתחזור. תחזור ונהיה משפחה כמו פעם. אני אעשה רישיון לנגמ"ש בינתיים ובאה אליך. שומע, אבא?
